רומן היסטורי מבקש להביא את קולן של עוזרות הבית השקופות מדרום ארה"ב ועושה זאת בצורה כה מהנה, שמקהה את תחושת הכאב ופוגעת בייעודו
העזרה
קתרין סטוקט
מאנגלית: נורית לוינסון
מודן, 2012, 477 עמ'
השנה היא 1960. ג'ון קנדי נבחר לנשיאות, ברית המועצות משגרת לווין ובו כלבים ועכברים לחלל, בדרום אפריקה נטבחים כשישים ותשעה שחורים בעיר שארפוויל, בהפגנות כנגד האפרטהייד. אמריקה מנמנמת על לועו של הר געש רדום. בעוד פחות משלוש שנים יירצח קנדי, מרטין לותר קינג יוציא מאות אלפי אנשים לרחובות, ההיפים ידברו על שוויון ואחווה והבוץ הווייטנאמי יעמיק. אבל בעיר ג'קסון במדינת מיסיסיפי שבדרום ארה"ב החיים זורמים על מי מנוחות.
הכול כשורה בבתים המהוגנים, המטופחים. הגברים קמים מוקדם לעבודה, העוזרת השחורה מגיעה עם שחר להכין את הקפה, לנקות, לבשל ולכבס, לטפל בילדים. הגברות הלבנות מתלבשות בקפידה, מתארגנות למועדון הברידג' ולפגישת הצדקה השבועית, או לקפה של רכילות בקאנטרי קלאב. בדרום המכובד של ארה"ב כל אחד יודע את מקומו.
בדרום הזה, לכל בעלת בית שמכבדת את עצמה יש עוזרת שחורה. היא מגיעה בשבע, או בשמונה, או בשש – מתי שתגיד לה בעלת הבית. היא תנקה ותבשל ותגהץ ותטפל בילדים עד שיגדלו וישכחו אותה, כדי לנהל משק בית חדש שבו תנוצל עוזרת שקטה אחרת. היא עמוד התווך של הבית, והיא אינה חלק ממנו. אסור לה לאכול בכלי המטבח של המשפחה שאת ילדיה היא מגדלת, וגם לא להשתמש במגבת שלהם. כולם יודעים שהשחורים נושאים עמם מחלות מדבקות המסוכנות מאוד ללבנים, ובחלק מהבתים מקצים להן שירותים נפרדים. הן יכולות להיכנס לרשתות הקניות הגדולות רק עם בעלת הבית או בחלוקן הלבן – לבוש העבודה שלהן. לעוזרת הבית יש תפקיד שקיומה המוצלח מבטל אותו – היא מעמידה את תפקודו של הבית, אבל היא אינה חלק ממנו. למעשה, אלו נשים שקופות בעיני החברה ובעיני עצמן.
אבל לא מדובר רק בדרום. ברוב מדינות ארה"ב מוקצים לשחורים ספסלים לשבת עליהם, בתי ספר נפרדים וברזיות נפרדות לשתות מהן. יחסי מין בין שחורים ללבנים אסורים באיסור חמור. העבדות בוטלה כבר לפני מאה שנה, אבל "חוקי ג'ים קראו", שנחקקו בין שנות השישים של המאה התשע עשרה לשנות השישים של המאה העשרים, מנציחים מגמה משפטית של "נפרדים אבל שווים", ועבודתם של הכושים תמורת שכר זעום מקיימת למעשה את המשכה הנאור של העבדות
אינטימיות מנוכרת
"העזרה" מספר את סיפורן של שלוש נשים החיות במציאות הזו מנקודת המבט שלהן. סקיטר פלאן היא נערה לבנה מבית דרומי טוב, שלמרות חינוכה המעולה וחברותיה המוצלחות כושלת במשימה החשובה ביותר בחייה של אישה – מציאת בעל. היא חולמת להיות סופרת, וכדי לסלול את דרכה לעולם העיתונות היא מתחילה לכתוב טור בעיתון מקומי שבו היא עונה על שאלות נשים בנושא עבודות הבית. אך מה לאישה לבנה ולמטבח? לשם כך היא נזקקת לאייבלין, עוזרת בית שחורה בבית של חברתה, כדי שתשיב עליהן. אייבלין זו היא אישה שחורה ומכובדת, בגיל העמידה, שלימדה את עצמה להיות שקופה, שקטה ולא נראית, ועם זאת רואה הכול. היא חלק בלתי נפרד מן הבית שבו היא חיה. היא מגדלת את בתה התינוקת של בעלת הבית הסובלת מדיכאון לא מאובחן שלאחר לידה, ונאלצת להסכים – ואף להודות – לשירותים הנפרדים שבונה לה בעלת הבית בחצר.
קול נוסף הוא קולה של מיני, חברתה הטובה של אייבלין. מיני היא היפוכה של אייבלין ושל כל אישה אחרת ברומן – היא שמנה, מזיעה וחצופה. היא טבחית מושלמת, אמא חמה ומגוננת ועוזרת חרוצה שאוי למי שנופל לפה שלה, ועם זאת, היא אישה מוכה, שאין לה אומץ לעמוד מול בעלה.
אלו שלוש נשים מקסימות – פקחיות, חזקות ומלאות חיים, המנהלות את חייהן באומץ בתקופה שבה מכל אישה, שחורה או לבנה, נדרשה בעיקר שתיקה. לנשים השחורות אין קול בעולם שהן חיות בו מלבד "כן, גבירתי"; הנשים הלבנות חיות בעולם שהפמיניזם עוד לא הגיע אליו, ועל אף שהן מבלות חלק ניכר מהספר בפטפוטים ורכילות, הן אינן מסוגלות לדבר בינן לבין עצמן, קל וחומר שלא מול בני זוגן, על הקשיים, הספקות וההתמודדויות שלהן. יש לתת את הדעת על כך שאותן נשים שאנו נהנים לתעב במהלך הקריאה בשל צביעותן, התחסדותן ודו הפרצופיות שלהן, הן קרבנות החברה בעצמן. למרות שנראה שהן נתונות כל הזמן במערכת חברתית תוססת, הן סובלות מבדידות איומה בכל הנוגע להתמודדויות אישיות קשות.
באחד הקטעים החזקים בספר מגלה מיני כי בעלת הבית המוזרה שלה סובלת מהפלות חוזרות ונשנות, ומצילה את חייה כשהיא מנסה להסתיר את כישלונה כאישה להרות מבעלה שלא מודע לכך. בשונה מהמצופה, הקטע הזה לא יוביל למפגש או דיבור ביניהן. בסופו, מיני לוקחת את חומרי הניקוי לשירותים כדי לצחצח אותם לפני בואו של הבעל. שתי הנשים יכולות להיות יום שלם באותו הבית ולהכיר זו את זו באופן מנוכר ואינטימי כפי שרק בעלת בית ועוזרת יכולות להכיר, ואין ביניהן אף מילה אחת של דיבור אמיתי.
סקיטר זקוקה לאייבלין לצורך הטור שלה, ואייבלין עונה על שאלות משק הבית של הקוראות בנימוס ובחריצות, כפי שהיא מבצעת את כל חובותיה. אבל לאט לאט מתחילות השאלות להתעורר בסקיטר. מתחוור לה שיש בעולמה כתמים קשים בהרבה מפסי לכלוך באמבטיה. כשעורכת הוצאת ספרים ניו יורקית חשובה (בשיחת הטלפון הראשונה ביניהם, מתרגשת סקיטר מכך שזו הפעם הראשונה בחייה שבה שוחחה עם יהודי) מציעה לה לפרוץ את גבולות עולמה שלה, ולעסוק בנושאים המעניינים אותה באמת, נזכרת סקיטר בעוזרת הבית האהובה שגידלה אותה כאם בחום ובחכמה, ונעלמה יום אחד ללא כל הסבר. סקיטר מחליטה לכתוב ספר ראיונות על עולמן של עוזרות הבית השחורות.
המשימה הזו, הנראית כה פשוטה, מתגלה בהתחלה כבלתי אפשרית. סקיטר לא מוצאת אף עוזרת שפויה שתסכים לחשוף את נוכחותה והיכרותה עם חייהן האינטימיים של גברות העיר הלבנות. לעוזרות השחורות יש כל הסיבות שבעולם שלא לבטוח באישה הלבנה. כל שחור שסוטה מהדרך, מערער על המציאות שבה הוא חי או חלילה מתחצף, מתחייב בנפשו. האלימות כנגד השחורים מצד הלבנים הולכת ומחמירה והופכת לשגרה כדי "להעמיד אותם על מקומם". אבל אין נקודת מבט אכזרית מזו של אדם שאין לו מה להפסיד. סקיטר כותבת את הספר שלה וכולן משלמות באופן כזה או אחר את המחיר.
היכן העובדות הרגשיות
ההיסטוריה הכתובה מתחלקת לחצר קדמית ואחורית. החצר הקדמית עוסקת בפוליטיקה, בקריסתן ועלייתן של ממלכות, וכמעט ואין לה נגיעה באנשים פרטיים. בחצר הקדמית הזו העובדות כמעט לא ניתנות לערעור. החצר האחורית עוסקת בספרות ובאנשים שהיא מתארת. בשונה מהסקירה ההיסטורית, המתייחסת לכלכלה, לגורמים פוליטיים ומדיניים, תעסוק הספרות ברגשות, בדינמיקות בין-אישיות ותוצאותיהן. היא חלשה וחזקה יותר – היא נתונה יותר למחלוקת בשל הפרשנות שהיא מעניקה לעובדות, והיא חזקה יותר בשל ההקשר הרגשי העז שהיא קושרת למציאות המוכרת, שעשוי להפוך אותה למיתוס.
"העזרה" הוא רומן היסטורי. הוא מתקיים על רקע היסטורי מובחן, הוא מתאר מציאות פוליטית מורכבת ואת האנשים שחווים אותה. כהיסטורי הוא נאמן מאוד לעובדות, אך האם הוא נאמן להן כרומן? האם העובדות הרגשיות שהוא מתאר אמינות? איזה רגש הוא מנסה לעורר בקורא? האם הוא מנסה לעורר, לערער ולבחון, או שמא להרדים את הקורא הלא מיומן? בחינה כזו חשובה ביותר בקריאת רומן היסטורי, משום שרגשות בעלי הקשר היסטורי הם דבר מורכב, שבמצבים קונקרטיים הופכים לתודעה לאומית ואף למיתוס, החזקים מכל עובדה.
הספר מטעה. הוא קליל, הוא כיפי, קוראים אותו בנשימה עצורה, צוחקים ובוכים. הוא לא מותיר רגש כבד – אולי בקטעים ספורים. אבל הוא מתאר את אחד הזמנים האפלים בעברה של ארה"ב – אפלה המסוכנת מחושך – אפלה שקופה. בלשון קלה, כתובה היטב, הוא מציג עולם שהערעור שלו הוא איום ממשי על חיי הגוף והנפש של כל אחד מהחיים בו, ועם זאת, גם לאחר קריאה שלישית ורביעית בו, הוא לא מותיר בקורא רגש או מחשבה ממשית, בהשוואה לרומנים אחרים העוסקים בנושאים דומים, כדוגמת ספריהם של אליס ווקר וטוני מוריסון. וכאן נראה ש"העזרה" נכשל במידה רבה.
כיוון שלא מדובר בכתיבה חלשה, נראה שההסבר לכך עמוק בהרבה. למרות שהדמויות בנויות לפרטיהן, משהו בהן חסר. הסופרת מנסה לתת לעוזרות השחורות קול, ועם זאת הרומן כמו מדובב משלושה גרונות קול אחד בלבד – קולה של הסופרת. התחושה העזה, שיש כאן שלושה סיפורים שונים החייבים להיות מסופרים מפי שלוש נשים שונות שחייהן תלויים באופן זה או אחר בסיפור, אינה קיימת.
זוהי נקודת החולשה של הספר – הוא מראיין את עוזרות הבית השחורות, על סיפוריהן המזעזעים, המחרידים והנוגעים ללב, אבל כופה עליהן את שפתו של האדם הלבן. עגת הדיבור שלהן, צורת החשיבה, עולם הדימויים והערכים שלהן – לבנים למהדרין, במקור ובתרגום. לנפש האדם אין צבע, וגם לא לתודעה שלו. אבל לתרבות ולעגה, לדימויים ולסגנון יש חשיבות עליונה ביצירת אמינות, באופן שבו דמות מביעה באמת את קולה בעולם.
"העזרה" הוא ספר שנועד ללבנים ונכתב על ידם. באחרית הדבר מתארת הסופרת קתרין סטוקט את המניע שלה לכתיבת הרומן: יחסיה החמים עם העוזרת בבית ילדותה, שגידלה אותם באהבה ללא שידעו עליה דבר. לא ניתן לזלזל בחשיבות שיש להתעניינות בנושא מצד אישה לבנה, ובמהפכנות שבכתיבה על העניין. אבל התחושה החזקה היא שהדלות בביטוי שלו נובעת מהמגבלה שיש לאישה לבנה בכתיבה על נושא שכזה. זוהי הדילמה הקבועה של הסופר: האם כדי לתאר את סין יש לבקר בה? האם כדי לכתוב אישה יש להיות אישה?
כאן נכנס הקשרו ההיסטורי של הרומן. כמו בטראומות היסטוריות אחרות, מן הראוי שיצירות בדיוניות ייכתבו לאחר שהכתיבה ההיסטורית תמוצה במידה מסוימת. כתיבה כזו היא כתיבה ממשית של קולן וסיפורן של העוזרות השחורות, בעריכה מועטה ככל האפשר; כתיבה שהיא קשב עמוק לסיפור שלהן, הנאמר ושאינו נאמר, שבה יש חשיבות עליונה לגמגום, לעילגות ולשתיקות שבו. הרהיטות הזו, ההנאה שבקריאת הספר שלא ניתן להניחו מהיד, היא כמעט פשע, והיא גם החולשה הגדולה שבו.
סופרלטיב נפוץ שנהנים לאחרונה לכותבו על עטיפות הספרים הוא הביטוי "מטלטל". ספרות טובה אינה משאירה אותנו כשהיינו. "העזרה" מרגש ומשעשע לפרקים, אבל נראה שהוא פועל על הקורא פעולה הפוכה: הוא מרדים אותו ומקהה את חושיו על אף שהוא עוסק בנושא קשה וכאוב. תחושה זו היא פשע בהקשרו ההיסטורי של הרומן.
"העזרה" הוא ספר חשוב, והוא ספר חובה בעולם שבו החלוקה לשחורים ולבנים מתקיימת ברמות נוספות מלבד בצבע העור. הקריאה בו צריכה להיעשות כמו בניקיון. הנכונות לנקות את הבית היא גם פגישה עם המציאות שיש בו על כל רבדיה – ניעור השטיח המאובק מלכלך את החדר וחושף את הזוהמה הכבדה יותר שתחתיו.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012
